זה הזמן להודות שאני לא זוכר כלום מתקופת התיכון שלי. חושך מוחלט. חוץ משלושה ארבעה אנשים (טוב, אחד) שאני מדבר איתם (איתו) ברמה של פעם בשנה שמתי איקס גדול על כל החיים שלי מהתקופה ההיא. השילוב של הסמית’ס, משקל עודף ופה גדול במיוחד לא השאירו לי סיכוי גדול במיוחד בכל מה שקשור למקובלות חברתית. אז הזכרונות שלי עקרונית מתחילים מהתיכון. לפעמים זה יוצר סיטואציות לא נעימות - לפני שנתיים פגשתי באירוע חברתי מישהי שטענה שהיתה אתי בכיתה כל התיכון. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל אין לי שום ריקולקשן. למרות זאת, כשבשבוע שעבר שלח לי מישהו בקשה להצטרף לקבוצה “אתה יודע מרעננה כש...” בפייסבוק. לא התאפקתי והצטרפתי. מודה - הצחיק אותי. למרות שזה מיועד בעיקר לאנשים שצעירים ממני בעשור, זה עדיין העלה לי זכרונות משועשעים.

אחד הדברים שאני  כן זוכר את בית הספר היסודי שבו למדתי. בי”ס ברטוב, שאז פשוט קראו לו “ממלכתי ב’” היה יופי של מקום. כשעוד לימדו ילדים חקלאות בבתי ספר והיו מסדרי בוקר והכל. ביום שישי ראיתי במקומון את הידיעה הזאת - “צלצול בית הספר פוגע ברגשות השכנים”. מסתבר שהשכנים של בי”ס ברטוב לא אוהבים שיש בצלצול של בית הספר את Jingle Bells, שכידוע משויך לחג המולד וזה של נוצרים עכו”מ, ימ”ש, טפו!

זה שרעננה הולכת ונהיית דתית זה לא חדש, ולא חסרים סיפורים של היהלומנים החרדים שדופקים בדלתות של האנשים עם מזוודות מלאות ביורו כדי לקנות ב- 1.5 מיליון דולר 750 מ”ר קרקע רק בגלל שזה קרוב לבית כנסת. אבל זה מאפיין של כל מה שקורה פה מסביב. אני קורה לזה תסמונת הוינקר - אנשים כבר לא מאותתים כשהם מחליפים נתיבים / עוצרים / מה לא. האיתות הוא הדבר הכי בסיסי שמעיד על התחשבות בין שני נהגים - “אחי, אני מאט, שים לב”. במקום זה היום - “אני עוצר. יש לך בעיה עם זה?”. אותו דבר ברעננה. עיר שהיתה מופת של דו-קיום בין דתים וחילוניים, של קליטת עלייה מדרום אפריקה, ברה”מ, ארגנטינה ואיפה לא. כל זה נמחץ תחת הגל של חוסר התחשבות מינימלי ו”ככה אני רוצה. יש למישהו בעיה?”.

 

image